לפני כשנה פנתה אלי בחורה צעירה וביקשה שאעזור לאבא שלה. הם הגיעו יחד למפגש.
הוא בן 55, פרש מהעבודה בגלל תאונת עבודה, סובל מסוכרת שלא מצליחה להתאזן עם כדורים, מרגיש מדוכא וחסר תקווה.
בתשאול עלה שהוא שותה אלכוהול כל יום מספר פעמים ביום כדי להפיג את השיעמום, כדי לא להרגיש את הכאב. דיברתי איתו על כך שהאלכוהול מתפרק מהר לסוכר ומשפיע על הכבד ועל מצב הרוח ובעצם משאיר אותו בחולי ובחוסר תפקוד. שלהפסיק לצרוך אותו או לפחות להפחית משמעותית זה הצעד הראשון להבראה.
נתתי כמה דגשים חשובים וקלים ליישום בתזונה שתעזור לו להחלים.
הוא היה נראה חסר אונים ומיואש וליבי נכמר בי. הרגשתי שלקחתי ממנו את הנחמה שיש לו כיום בלי להציע תחליף ראוי. קבענו להיפגש בעוד שבועיים ולראות ביחד איך אפשר להתקדם.
הבת שלו כתבה לי אחרי מספר ימים שאין טעם להיפגש כי הוא לא בעניין...
ואני כמטפלת נשארתי עם תחושת עצבות ופיספוס- אולי יכולתי לעזור לו יותר? אולי לא הבאתי משהו שיתאים לו? אולי יכולתי להיות יותר רגישה? יותר מדויקת? יותר משכנעת?
בשנה החולפת חשבתי עליו מדי פעם ובכל פעם הרגשתי עצב וכיווץ בלב.
היום הבת שלו פנתה אלי בעניין אחר וסיפרה לי שזמן קצר אחרי אותה פגישה, אבא שלה הפסיק לגמרי לשתות אלכוהול. אמא שלה התחילה לבשל מאכלים בריאים יותר ברוח הדגשים שנתתי. הוא לקח את עצמו בידיים, הסוכר בדם התאזן ומצב רוחו השתפר מאד.
וואו. למדתי המון מהמקרה הזה. * האחריות שלי היא לתת ולעזור כמיטב יכולתי והמטופל בוחר אם, מתי וכמה מזה לאמץ. * כשהמטופל בוחר לקחת אחריות על הבריאות שלו, הדרך לריפוי ואיזון נפתחת בפניו. * אנחנו לא יודעים אף פעם אם עזרה שנתנו, מידע שסיפקנו, עיצה טובה שנתנו מהניסיון ומהלב, הקשבה שהיינו - איזו השפעה ותועלת הייתה או תהיה להם עבור האדם.
לפעמים להיות מטפלת זה לזרוע זרעים.
האירוע הזה הוא אירוע מכונן במסע שלי כמטפלת. שמחה לשתף אותו.